הלכתי ברגל למכולת

חזרתי הביתה אחרי יום עמוס, חזרתי לעיר לשכונה ולבית שלא כמו תמיד משהו השתנה שם. הכל מרגיש צפוף למרות המרחבים הפתוחים בחוץ. הילדים סגורים בבית משחקים כבר עשרה ימים באותו מבלי לצאת יותר מידי ואם כבר לצאת לבקר חברים ושוב לבית אחר. מציאות? מרגיש כמו עולם מקביל שהכל דומה אבל שונה.

הילדים משתוללים קצת צוחקים וקצת עצובים שמתחילה אזעקה אבל כבר מתורגלים ומיד רצים לממ"ד.

אשתי ביקשה שאלך לעשות השלמת קניות, גם זה צריך מדי פעם, בדרכי לצאת מהבית החלו האזעקות אחת ועוד אחת ושלישית... זה לא דרך לחיות, עדיף להיות בממ"ד לבנתיים. לאחר המתנה קצרה יצאתי רגלית למכולת, לקחתי שקית הזבל כמו כל בעל טוב וירדתי למטה. בדרך פגשתי את השכן הנחמד יחד עם הבן שלו, במשך כל התקופה הוא יוצא בערב בשעה 18:00 לחצר הבניין כדי שהילד יצא קצת להתאורר, הכל זאת גם לו מגיע. 

הדרך למכולת הייתה מעט שונה, הלכתי בדרך הזו כבר המון פעמים אבל הפעם משהו השתנה, הצבעים, תנועת העלים והשקט... משהו בשקט בלט מאוד. הצלחתי לשמוע את המחשבות שרצות לי בראש. מחשבות על אזעקות, טילים ואיפה מתחבאים שהרעש הנוראי מתחיל? כל בנין שעבר ליידי היבטתי ובדקתי עם דלת הלובי פתוחה ואם אפשר שם לתפוס מחסה בשעת חרום. הכבישים כמעט רייקים ממכוניות וכל מי שברחוב מסתכל עלך וכאילו אומר, "איזה אמיץ גם הוא יצא מהבית, חשבתי רק אני משוגע".

במכולת אתה שומע את הקולות המוכרים, קופאיות שואלות שאלות, לקוחות מתווכחים בטלפון וכריזה מדי פעם אבל צבע הקול השתנה. יותר שקט ורך. כאילו רוצים להרגיע אחד את השני, להגיד "זה יעבור, אין מה לפחד, השגרה תחזור ונוכל לצאת מהבית מבילי לפתוח את האוזניים".  הכל השתנה, המציאות עברה טלטלה.

חוזר חזרה עם כמה שקיות, בשקט הרועש כשהשמש שוקעת והצל מתארך. מגיע הביתה ומתחיל בהכנת ארוחת הערב משהו שונה. בשביל הכיף המצאה של הרגע, טוב לא של הרגע בדיוק קניתי מצריכים במיוחד במכולת. תוך כדי הכנה אזעקה נוספת שמפריעה לרצף אבל מייד המשכתי בלי להתיאש.

אוכלים בשולחן והטלויזיה דולקת, שלא נפספס משהו בכל זאת קשה להתנתק רוצים להרגיש מחובר. מחובר למציאות? מציאות שנכפתה עלינו, משאירה אותנו בחרדה שלא נגמרת קופצניים ועצבניים אבל עם הראש מורם. אולי הצליחו להפריע לשגרה אבל לא שברו לנו את המוראל. נראה שזה לא יגמר בקרוב וזה בסדר, אולי עדיף משהו שישנה לצמיתות את העולם הקטן שלנו. אנחנו כבר שנים סובלים מטילים על הבית, כבר מזמן זה נמאס...

סיימתי לאכול וניקינו את הבית, "עד שלא נקי לא פותחים אבטיח" אמרתי לילדים. טוב זה קצת עזר הם הרימו צעצועים מהרצפה שאוכל להעביר סחבה. איך שסיימתי אזעקה (לפחות נתנו לי לנקות) ומייד שידור מיוחד, אני פותח אבטיח אדום ומגלה בחדשות שהחלה כניסת קרקעית לעזה. האבטיח מתחסל לו ואני ממשיך לחשוב האם להכניס את המתכון או לא.... הלילה לא יהיה שקט.

שאלתי את אשתי לגבי המתכון, היא אמרה שיצא ממש טוב וכדאי להכניס אותו.

לפני כניסה לתנור

מלאווח פיצה ביתי

***מרכיבים:

4 מלאווח 

גבינה צהובה מגורדת

קוביות גבינת פטה עזים

עלי תרד חלוטים (להרתיח במים מהקומקום ולשטוף במים קרים)
זיתים ירוקים או שחורים (עדיף קלמנטה)

****לרוטב:

קופסת שימורים של עגבניות מרוסקות

כף רסק עגבניות

חצי ראש שום

מלאווח פיצה

קורט מלח, קורט פלפל שחור וקורץ צ'ילי גרוס

כף פרריקה מתוקה

***הכנת הרוטב:

מטגנים את השום הקצוץ

מוסיפים את העגבניות המרוסקות, ואת התבלינים.

מוסיפים את הרסק ומעט מים.

מערבבים ומבשלים על אש קטנה.

עד שמקבל קצת סמיכות

***הכנת המלאווח פיצה

הכי טוב פטל עם קרח!!!

מחממים מראש תנור ל180 מעלות

מניחים את המלווחים על התבנים, מורחים ברוטב

מפזרים גבינה צהובה, את גבינת העזים, עלי התרד והזיתים.

מכניסים לתנור כ15 דקות או עד שהגבינה נמסה וקריספית.

מגישים עם קנקן פטל וסלט קליל 

(סלט של שרי, מלפפון, חסה וקוביות צפתית)

בתאבון!

הכי כיף סלט...