שלוש מילים בין יאוש לתקווה
מול כל הטרוף בימים האחרונים במהלך הנסיעה ברכב היום הדלקת את הרדיו ושמעתי חדשות, "יהודי דקר ערבי" מייד כיביתי והמשכתי לנסוע ברכב בדממה. לא מספיק אנחנו סובלים מדם שנשפך גם הפכנו לחיות בעצמינו שצמאים לדם. נסעתי לאט מהרגיל בדקה של דומיה לזכר ההגיון והשפיות, לזכר העקרונות והערכים שנקרעו. נקודת אור דקה שבה עברו בי אינסוף מחשבות על ההווה והעתיד, על הילדים בבית הספר והגנים שאפילו לא יודעים מה זה אומר המשפט מהרדיו, איך מסבירים לילד מה זה נקמה קרה ולמה זה מגיע לנו? ואולי הם ישאלו אם הוא הכיר אותם לפני ואמר להם שלום כל בוקר ולהתראות בערב כמו שאומרים למורה, אז למה הוא עשה את זה? איך מסבירים יאוש ואכזבה לילדים שלא יודעים מה זה נקמה, הדרך נראת כמו מדרון חלקלק וכדור שלג גדל ומתגלגל. לפתע הבת הקטנה שלי ששהתה עימי ברכב אומרת "אבא תראה, שם...!" הרמתי את המבט למעלה וראיתי שברחוב מנחם בגין באשקלון החלו לתלות דגלי ישראל. שמתי לב שמכוניות אחרות האטו גם נסיעתם לחזות במחזה שמתרחש כל שנה לפני יום העצמאות, אבל הפעם זה נתן אור וסימן שהכל יהיה בסדר. קרן של שמש חמימה שממיסה את כדור ...