Yaakov3h

חזרתי הביתה אחרי יום עמוס, חזרתי לעיר לשכונה ולבית שלא כמו תמיד משהו השתנה שם. הכל מרגיש צפוף למרות המרחבים הפתוחים בחוץ. הילדים סגורים בבית משחקים כבר עשרה ימים באותו מבלי לצאת יותר מידי ואם כבר לצאת לבקר חברים ושוב לבית אחר. מציאות? מרגיש כמו עולם מקביל שהכל דומה אבל שונה. הילדים משתוללים קצת צוחקים וקצת עצובים שמתחילה אזעקה אבל כבר מתורגלים ומיד רצים לממ"ד. אשתי ביקשה שאלך לעשות השלמת קניות, גם זה צריך מדי פעם, בדרכי לצאת מהבית החלו האזעקות אחת ועוד אחת ושלישית... זה לא דרך לחיות, עדיף להיות בממ"ד לבנתיים. לאחר המתנה קצרה יצאתי רגלית למכולת, לקחתי שקית הזבל כמו כל בעל טוב וירדתי למטה. בדרך פגשתי את השכן הנחמד יחד עם הבן שלו, במשך כל התקופה הוא יוצא בערב בשעה 18:00 לחצר הבניין כדי שהילד יצא קצת להתאורר, הכל זאת גם לו מגיע.  הדרך למכולת הייתה מעט שונה, הלכתי בדרך הזו כבר המון פעמים אבל הפעם משהו השתנה, הצבעים, תנועת העלים והשקט... משהו בשקט בלט מאוד. הצלחתי לשמוע את המחשבות שרצות לי בראש. מחשבות על אזעקות , טילים ואיפה מתחבאים שהרעש הנוראי מתחיל? כל בנין שעבר לי...

יירוט טיל ע"י כיפת ברזל לפני קצת יותר משבוע החליטו לצאת למבצע צבאי לחיסול תשתית הטרור של חמאס, קראו לזה " צוק איתן ". כמו כל אזרח במדינת ישראל ותושב הדרום שמחתי. לא שמחתי בגלל ההרס והנקמה מצד ארגון הטרור, שמחתי כי אולי אחרי זה המציאות תשתנה. היה קצת יותר טוב לחיות כאן בשקט מבלי לחשוש ממתקפת טילים על הבית. זה הזמן לוותר, לעצמי ולמשפחתי על הדברים הקטנים, הפשוטים ושנראים כל כך טרוויאלים. לצאת לטיול, ללכת לחברים שאין להם ממ"ד בבית או סתם לצאת לחצר של הבנין. לוותר על שנת לילה רצופה בלי אזעקות, על להיות קצת לבד ולא להיות תקוע בבית עם כולם שאבא בעבודה ואולי היום היום הוא לא יחזור ואם כן רק להגיד לילה טוב. על ההחלטה לא באמת הייתה לנו ברירה. נולדנו למציאות חדשה ומורכבת יותר. טילים עפו, אזעקות נשמעו, בכי מחדר המשחקים ומטוסי חייל האויר  באויר. מאז "עמוד ענן" משהו השתנה לרעה. קיבלנו אויב יותר חזק, יותר מתוחכם ועם שליטה יותר חזקה בכוחות שלו. תוך משחק או צפיה בטלוויזיה, או באמצע הלילה שבדיוק הצלחת לעצום את העניים, פתאום צריך לקפוץ לרוץ לחדר הילדים, להעיר ולהרי...